כמדי שנה ב-11 בספטמבר, גם השבוע חגג נשיא סוריה את יום הולדתו. טובי הפרשנים בישראל ומחוצה לה ניבאו לו שייתלה על העמוד הגבוה ביותר, אבל אסד ציין מלאות 48 שנים בחיק יקיריו. יום ההולדת הזה היה עבורו משמח במיוחד. עם עלות השחר על דמשק הוא התבשר מפי ברק אובמה על דחיית הדיון בקונגרס בעניין תקיפה צבאית בסוריה. בשאר הצעיר, יש לנחש, זינק ממיטתו רווי אדרנלין. מתנה כזו מהדוד סם לא מקבלים בכל יום.

אלף וארבע מאות סורים הרוגים, שלושה שבועות מורטי עצבים, שתי מעצמות ואף לא ירייה אחת. פרט למורדים בסוריה, ששוב הושמו כפושטי יד שמבוקשם לא ניתן, כל המדינות השותפות בסיפור הזה צריכות להיות מרוצות. לא רק סוריה, שדחתה ואולי מוססה את איום התקיפה עליה, אלא גם נותנת החסות שלה רוסיה, שכנתה ישראל ואויבתה ארצות הברית. אנחת הרווחה עולה גם מלבנון, שחרדה מפני גלישת העימות הצבאי לשטחה; מירדן, שחששה מגל פליטים גדול; ומטורקיה, שהייתה עלולה לחטוף אש סורית כאות נקמה.

אובמה, שבסתר לבו לא רצה את התקיפה הזו, חייב תודות לאסד ולפוטין. הם הורידו אותו מהעץ באופן מכובד, בלי להעליבו או להשפילו, ובאופן שמאפשר לו להגיש לעולם הישג מדיני – אמנם מפוקפק, וכנראה זמני - מבלי שלחץ על ההדק. מפוקפק וזמני מדוע? כי סוריה נאותה אמנם להעמיד את הנשק הכימי שלה לפיקוח בינלאומי, אבל לא שמעתם ממנה הסכמה להתפרק ממנו. יחי ההבדל הקטן.

מהרגע שנשיא ארצות הברית העניק לקונגרס את זכות המילה האחרונה, הוא חשף את עצמו לתרגיל המבריק מבית היוצר של מוסקבה ודמשק. פוטין ואסד הבינו, שחברי הקונגרס מפולגים ביניהם סביב נחיצות התקיפה, והחליטו לבלבל אותם עוד יותר עם יוזמה מפתה. תארו לכם חבר קונגרס שנדרש לקבוע עמדה בנוגע למבצע הצבאי, ועל השולחן מונחת הצעה להכפיף את הגז הסורי לפיקוח בינלאומי. כיצד יכול היה לתמוך בתקיפה, כאשר איומי הבית הלבן כבר רשמו הצלחה דיפלומטית לכאורה? לנשיא האמריקאי לא הייתה ברירה אלא לדחות את הדיון על תקיפה בסוריה, שאם לא כן – קרוב לוודאי שהיה מתבזה בהחלטה לעומתית של המחוקקים.