על שולחנו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מונח כבר שבועות ארוכים, ממתין לחתימה, נוסח ההסכם אליו הגיעו צוותי המשא ומתן מטורקיה ומישראל בסבב השיחות האחרון שהתקיים בירושלים [פברואר 2014]. נתניהו הציב את שיקום הקשרים עם אנקרה כאינטרס ישראלי ראשון במעלה וכך הנחה את הצוות מטעמו, שהגיע בתום ארבע שנים של משא ומתן לסיכום עם הטורקים. אלא שנתניהו הופך בהסכם שוב ושוב ולא חותם עליו, מתקשה להתגבר על חוסר האמון שהוא חש כלפי ראש ממשלת טורקיה רג׳פ טאיפ ארדואן.
לפני הבחירות לרשויות המקומיות בטורקיה [30 במארס], נאחז נתניהו בהערכות שגובשו במשרד החוץ לפיהן עומד ארדואן לאבד מהתמיכה העממית שלה הוא זוכה. אלא שההערכות הללו היו בבחינת משאלת לב. בישראל נכשלו בהערכת כוחו הפוליטי של ארדואן, כשהמליצו לראש הממשלה שלא לחתום על ההסכם לפני הבחירות כדי שלא להיתפש כמי שמסייעים לו להציג בקמפיין את הפיוס כניצחון אישי.
כחודש אחרי ששב להוכיח כי הוא שולט בטורקיה ללא עוררין, התייצב ארדואן מול המצלמות של צ׳רלי רוז,ב-28 באפריל, בערוץ הטלוויזיה הציבורי בארצות הברית (PBS). כשהתבקש להתייחס לתהליך הפיוס עם ישראל, העביר ארדואן, בניגוד למה שהורגלנו מאז החל תהליך ההתדרדרות בין המדינות במבצע "עופרת יצוקה" [2008/09], מסר ברור של פיוס. שפת גופו וניסוחיו שידרו נינוחות ופייסנות כשהתייחס לנרמול היחסים עם ישראל. לא עוד הרגזנות והאדנות שאפיינו את התבטאויותיו בעבר.
יש כאן כוונה, יש כאן מסר, גם בניסוח הדברים. זו הפעם הראשונה שארדואן לא מכריז על דרישתו להסיר את הסגר או המצור, כפי שנהג מאז התמהמהה ממשלת ישראל להתנצל על ההרג על סיפון המרמרה ולשלם פיצויים; הפעם הוא השתמש בביטוי ״להסדיר את העברת הסיוע ההומניטארי לעזה״. ממש כפי שסוכם בתחילת המשא ומתן בין שליחו של נתניהו יוסף צ׳כנובר לבין נציגו של ארדואן אוזדם סנברק, בסיועו של מי שהיה אז השר הישראלי לעניינים אסטרטגיים משה בוגי יעלון. הסיכום בזמנו אמור היה למנוע את פרסום פרטי דו״ח פאלמר (הוועדה מטעם האו''ם לבדיקת אירועי המשט) ואת גירוש השגריר הישראלי מאנקרה והורדת דרג היחסים.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
