אגדה עתיקה מספרת על ראש שבט נוודים טורקי שעצר את סוסו בפתח אוהל, שם נתלה קילים - שטיח צמר דק – שנארג אך לאחרונה. הוא מיהר לברר מיהו אביה של הנערה שארגה את השטיח. כשהופיע האב, אמר לו ראש השבט, "הרשה לבתך להינשא לבחיר לבה." אביה ענה לו, "זה בלתי אפשרי, כי הוא עני בדיוק כמונו." אבל ראש השבט העניק לו תגמול נאה ששכנע אותו, ואז הוסיף, "אמור לבתך שלא תפריז עם הצבע האדום ושתוסיף קצת ירוק." האגדה אמורה לחלוק כבוד לאהבה, אך בה בעת גם ממחישה שקילים אחד שווה אלף מילים.

באופן מסורתי, באנטוליה אורגים את הקילים לשימוש ביתי - משטיחי תפילה ועד שטיחי נדוניה יקרי ערך - ולמסורת הזו שורשים עתיקים עוד מהמאות השמינית והתשיעית לספירה.

השימוש בשטיחים נפוץ מאוד, ממונגוליה ועד אזור הבלקן. שטיח הקילים קל, שטוח וגמיש יותר משטיח רגיל, נוח יותר לגלגול ולניקוי ולכן הוא גם שימושי הרבה יותר בקרב נוודים הרכובים על סוסיהם. בהשוואה לשטיח רגיל, הקילים גם זול ומהיר יותר לאריגה, ואידאלי לאורח חיים המבוסס על נדודים. בעבר, נהגו לרפד בקילים עריסות, וגם לשאת בהם את המתים אל קבריהם.

אבל הקילים אינם רק שטיחים שימושיים: הם מספקים לנשות אנטוליה אמצעי לביטוי עצמי. באמצעות בחירת הצבע, המוטיבים והדוגמאות, הן מתעדות את צערן, את שמחותיהן ואת כל סיפור חייהן - והקילים היקרים ביותר הם גם ייחודיים. הנשים משתמשות בידיהן, בצבעים טבעיים ובדרך כלל בצמר, וכמו כל אמן הן טוות את חלומותיהן, את שאיפותיהן ואת ניסיון חייהן לכדי יצירת אמנות. משום כך, לכל מי שנכנס לחנות של רג'פ קראדומן בבזאר הגדול מצפה הרבה יותר מתצוגה של שטיחים. קראדומן קונה קילים נדירים וייחודיים מבתי עסק קטנים בכל רחבי המדינה עוד מ-1966. את החנות מנהלים ארבעה שותפים, והיא הפכה לשם דבר בזכות מספר הסיפורים המופלא והמומחה לאמנות היקמט שירלק. ההרצאות שלו בנושא הקילים פשוט מרתקות, והוא נחשב אחד הטיפוסים הססגוניים ביותר בבזאר הגדול.